יום שני, 21 במרץ 2016

אֵם ובָּד בדרכים

בחודשים האחרונים יצא לי להעמיס את האוטו שלי בכל טוב, לנסוע רחוק ולפעמים גם ממש קרוב ולהציע את מרכולתי לעוברים והשבים. יש רגע כזה שאני מגיעה, מסתכלת ימינה ואז שמאלה, נושמת עמוק ומתחילה. פורקת אחד אחרי השני: שק גדול ואחד בינוני, מתלה צהוב ועוד אחד שמצאתי. סלסלאות קרושה ונצרים, מפה גדולה משובצת ומפיות רקומות של פעם.
אני פותחת את השקים ומוציאה אותם. סינר ורוד ואז ירוק, זר פרחים וקשת חגיגית, תיק ושמיכה ולאט לאט נוצרת הממלכה שלי.
ואחרי שהכול מוכן אני עוברת לצד השני ומסתכלת. מסדרת שרוך ומיישרת סינר. כשהאות ניתן אני מתחילה להתרגש. ואז הם מגיעים- חיוכים, לחשושים, אצבע קטנה של ילדה שרוצה לגעת- אפשר לקחת נשיקה? הם שואלים בביישנות.
יש כאלה שרק מסתכלים ויש את אלה שמברכים לשלום, יש כאלה ששואלים ויש גם את הביישנים. ויש פרגון גדול ומחמאות מכל הלב. כרטיסי ביקור עוברים דירה, שקיות מתמלאות בכל טוב וכך גם הלב שלי. אני רואה את הצבעוניות שלי בעיניים של כל אחד ואחת מהם ומתמלאת גאווה.
בסוף פברואר התארחתי ב שוקיבוץ גלילי Shukibutz ופגשתי את @nataly shpigler, היא פרגנה בתמונות משמחות ואני מפרגנת לה כאן בחזרה. תושבי ותושבות המרכז (אבל לא רק)- אם חשקה נפשכם בצילום מקצועי- דברו אתה. היא מתוקה אמתית ומקצועית. ו-היא בתחילת דרכה אז פרגנו לה!






אין תגובות:

פרסום תגובה