בוקר. מנערת שמיכה ושתי כריות. ואז שמיכה קטנה כחולה וכרית ואז עוד שמיכה, ורודה. וכרית.
מתלבשת, מלבישה. מצחצחת לי, מצחצחת לו, מצחצחת לה.
פעמיים שוקו, אחד נס, אחד שחור. בלי סוכר. 3 עוגיות. אימא, אפשר עוד חצי? אחרון, אחרון, סביב, סביב.
מעיל, צעיף. תיק ועוד אחד ועוד אחד. מפתחות פותחים, מפתחות סוגרים וקדימה לעולם.
צהריים. חייבת שנ"צ. או שלא. תלוי מה בלו"ז. עדיף שכן.
אחר הצהריים. ארבע כוסות תה עם דבש. 4 עוגיות.
ערב. מקלחות, סיפור ולישון. אימא אוהבת אותך הכי בעו-לם, יותר מכו-לם.
כלים יבשים out, כלים רטובים in. הכביסה תחכה למחר. או מחרתיים.
סיגריה. ואז הם מגיעים. קטנים, גדולים, אמיתיים, מומצאים.
רעיונות נוצרים ויוצרים-
שמיכות, תיקים, כריות, סינרים. כיסים וכפתורים, סרטי סאטן ופרחי משי. שרוכים, טלאים.
מאיפה מתחילים?
*************************
**************************
לפספוס יש טעם של לימון. חמוץ-מריר-עוקצני.
דוחק הזמן, כובד היומיום ושאר מרעין בישין דוחקים הצידה את אותם הדברים שאנחנו רוצים לעשות ומפנים מקום לדברים שאנחנו צריכים לעשות. האצבעות חסרות סבלנות, הראש מתפוצץ מרעיונות אין-ספור, אבל... יש כביסה לקפל וטלפון להרים ובדיקה לערוך. ועשרים וארבעת השעות האלה, המעצבנות, החד-משמעיות, עומדות בצד ומביטות עלינו בספק אדישות ספק לגלוג. מגחכות על הניסיון להספיק. 'עם הזמן זה יעבור', הן אומרות.
ביום הולדתי ה-30 הייתה לי הארה.
למרבה האירוניה (ואולי לא) זה היה יום קשה. ציפיות מגובשות היטב התנפצו להן מול עיניי בזו אחר זו כמו חמשת הבלונים, ירוק, צהוב, סגול, כחול ואחת אדומה שעפה עם הרוח- ואז הבנתי. אלה החיים שלי. ורק אני אחראית עליהם, על הגשמתם, על מיצויים.
מאחלת לעצמי ולך את היכולת להגיע לדיוק. בין המצוי לרצוי, בין העיקר לטפל, בין הגשמיות להגשמה.
ואמרו, אמרו אמן.
מתלבשת, מלבישה. מצחצחת לי, מצחצחת לו, מצחצחת לה.
פעמיים שוקו, אחד נס, אחד שחור. בלי סוכר. 3 עוגיות. אימא, אפשר עוד חצי? אחרון, אחרון, סביב, סביב.
מעיל, צעיף. תיק ועוד אחד ועוד אחד. מפתחות פותחים, מפתחות סוגרים וקדימה לעולם.
צהריים. חייבת שנ"צ. או שלא. תלוי מה בלו"ז. עדיף שכן.
אחר הצהריים. ארבע כוסות תה עם דבש. 4 עוגיות.
ערב. מקלחות, סיפור ולישון. אימא אוהבת אותך הכי בעו-לם, יותר מכו-לם.
כלים יבשים out, כלים רטובים in. הכביסה תחכה למחר. או מחרתיים.
סיגריה. ואז הם מגיעים. קטנים, גדולים, אמיתיים, מומצאים.
רעיונות נוצרים ויוצרים-
שמיכות, תיקים, כריות, סינרים. כיסים וכפתורים, סרטי סאטן ופרחי משי. שרוכים, טלאים.
מאיפה מתחילים?
*************************
לַכֹּל זְמָן, וְעֵת לַכֹּל חֵפֶץ תַּחַת הַשָּׁמָיִם. (קהלת, ג1)
**************************
לפספוס יש טעם של לימון. חמוץ-מריר-עוקצני.
דוחק הזמן, כובד היומיום ושאר מרעין בישין דוחקים הצידה את אותם הדברים שאנחנו רוצים לעשות ומפנים מקום לדברים שאנחנו צריכים לעשות. האצבעות חסרות סבלנות, הראש מתפוצץ מרעיונות אין-ספור, אבל... יש כביסה לקפל וטלפון להרים ובדיקה לערוך. ועשרים וארבעת השעות האלה, המעצבנות, החד-משמעיות, עומדות בצד ומביטות עלינו בספק אדישות ספק לגלוג. מגחכות על הניסיון להספיק. 'עם הזמן זה יעבור', הן אומרות.
ביום הולדתי ה-30 הייתה לי הארה.
למרבה האירוניה (ואולי לא) זה היה יום קשה. ציפיות מגובשות היטב התנפצו להן מול עיניי בזו אחר זו כמו חמשת הבלונים, ירוק, צהוב, סגול, כחול ואחת אדומה שעפה עם הרוח- ואז הבנתי. אלה החיים שלי. ורק אני אחראית עליהם, על הגשמתם, על מיצויים.
*************************
ולמה אני מספרת לך את כל זה? כי "אֵם ובָּד" נולדה בדיוק מתוך הרצון הזה, זה שהוא כל-כך פשוט וכל-כך מורכב באותה הנשימה. להיות פה ושם. לעשות גם מזה וגם קצת מזה.מאחלת לעצמי ולך את היכולת להגיע לדיוק. בין המצוי לרצוי, בין העיקר לטפל, בין הגשמיות להגשמה.
ואמרו, אמרו אמן.
תמונה ילדה מחזיקה בלונים מכאן
נפלא.. את, הרישום, התובנות...עופי על עצמך למעלה עם הבלונים ובכלל !! מלא-מלא הצלחות !
השבמחק